שתי תפיסות של המדינה
מרכז המחקר "דור מוריה" ערך במשך מספר שנים מחקרים סוציולוגיים שבחנו את השסעים החברתיים בישראל. זיהינו צורה של שסע שכינינו במטפורה "בועה אונטולוגית". זהו מודל המתאר היווצרות של שתי תפיסות עולם מקושרות, מפושטות ואנטגוניסטיות בתוך אונטולוגיה מדינתית אחת.
הסכסוך הישראלי־פלסטיני מנותח בדרך כלל כהתנגשות בין דמוקרטיה ליברלית לטרור איסלאמיסטי. מודל זה מניח ישראל מונוליתית הפועלת לפי נורמות מערביות. המציאות מורכבת הרבה יותר: שתי אונטולוגיות בלתי־ניתנות לפיוס נאבקות על ההגמוניה בתוך המדינה עצמה.
ישראל החילונית־ליברלית מרוכזת בתל אביב ובאליטה האשכנזית הוותיקה. היא תופסת את המדינה כפרויקט דמוקרטי אירופי שבו ניתן לפתור את הסכסוך באמצעות פשרה טריטוריאלית ושבו לפלסטינים יש זכויות אדם. הלגיטימציה שלה נובעת מהמשפט הבינלאומי.
ישראל הציונית־דתית מזוהה עם ההתיישבות ומונחית בידי מנהיגים כמו סמוטריץ׳ ובן־גביר. עבורה, המדינה מגשימה הבטחה אלוהית. הארץ מהנהר עד הים שייכת ליהודים מכוח זכות דתית, והפלסטינים הם התגלמות מודרנית של עמלק המקראי. הסמכות שלה נובעת ישירות מטקסטים קדושים.
מנגנון פרגמטי מתווך בין תפיסות העולם הללו — הצבא, שירותי הביון, הליכוד ונתניהו עצמו. אין זו אונטולוגיה שלישית אלא פרקטיקת ניהול. הפרגמטיסטים הללו מחליפים בין שפות בהתאם לקהל: רטוריקה דמוקרטית למערב, שיח ביטחוני לציבור הבוחרים המקומי.
עד ל־7 באוקטובר 2023, המרכז הפרגמטי הזה החזיק את המערכת ביחד. המתקפה של חמאס ריסקה את האיזון הזה לחלוטין.
הציונות הדתית תופסת את המושכות
הבחירות של 2022 שינו באופן יסודי את דינמיקת הכוח בישראל. סמוטריץ׳ הפך לשר האוצר וגם לשר במשרד הביטחון האחראי על המינהל האזרחי בגדה המערבית. בן־גביר מונה לשר לביטחון לאומי.
אחרי הפיגוע בחווארה (פברואר 2023), סמוטריץ׳ לא חסך במילים: «צריך למחוק את הכפר. המדינה צריכה לעשות את זה». בן־גביר מכנה ערבים באופן קבוע כאויבים. כשהשר למורשת אליהו הציע להשתמש בנשק גרעיני נגד עזה בנובמבר 2023, הוא הורחק מישיבות הממשלה, אך נותר בתפקידו.
עבור הציונים הדתיים, למשפט הבינלאומי אין משקל. רק הטקסטים הדתיים חשובים.
השינוי ההמוני
הטבח של ה־7 באוקטובר הניע טרנספורמציה עמוקה בחברה הישראלית. כיום, 72% מהאזרחים הישראלים תומכים בשימוש בכל כוח נחוץ, בעוד 58% מאמינים שרמת הכוח הנוכחית מספיקה או לא מספיקה. התמיכה בפתרון שתי המדינות צנחה מ־43% ב־2022 ל־24% בלבד ב־2024.
הנה הנקודה הקריטית: רווחת תפיסה שלפיה תושבי עזה נתפסים כקולקטיב עוין, כולל ילדים. זה מייצג נטישה קולקטיבית של ההבחנה הליברלית בין לוחמים לאזרחים לטובת סיווג גורף.
החברה הישראלית זנחה את המסגרת עצמה שעליה נשענה הלגיטימציה המערבית שלה. ההבחנה הליברלית בין חמאס לפלסטינים רגילים נעלמה. הציונות הדתית מעולם לא האמינה בה, אבל עכשיו גם הישראלי הממוצע נטש אותה.
המנגנון הפרגמטי לא התנגד למעבר הזה — הוא אפשר אותו. צה״ל נטש את דוקטרינת מזעור הנפגעים לטובת מלחמה כוללת. נתניהו הצטרף לאונטולוגיה הציונית־דתית. המסגרת הליברלית מתה פוליטית.
אבסולוטיים במראה
האונטולוגיה הציונית־דתית משקפת באופן מושלם את תפיסת העולם של חמאס, רק עם סימנים הפוכים. שתיהן שואבות לגיטימציה מספרים קדושים — התורה והקוראן. שתיהן ממסגרות זאת כמלחמת קודש שבה פשרה פירושה בגידה באלוהים.
חמאס רואה בכל פלסטין ווקף — אדמה איסלאמית בלתי־ניתנת להעברה. הציונות הדתית רואה בכל ארץ ישראל הבטחה אלוהית. פלסטינים הופכים לעמלק המקראי ברטוריקה הישראלית. יהודים הופכים לכובשים שיש לגרש בשיח האיסלאמיסטי.
ההבחנה בין לוחם לאזרח הופכת חסרת משמעות לשני המחנות. חמאס רואה בג׳יהאד חובה של כל מוסלמי. הציונות הדתית רואה בכל תושבי עזה איום קולקטיבי.
שני הצדדים מקדשים את המוות; אצל חמאס — השהאדה, ואצל חלקים מההתיישבות — מוות על הארץ. שניהם דוחים נורמות מערביות באותה עוצמה: ג׳יהאד גובר על אמנות ז׳נבה, התורה גוברת על החלטות האו״ם.
זו לא ציוויליזציה מול ברבריות. אלה אבסולוטיים דתיים תאומים המביטים זה בזה מעבר לשדה הקרב.
מלכודת ה־7 באוקטובר
אל לנו להבין את הטבח של ה־7 באוקטובר כהתקפה צבאית גרידא או טרור פשוט — ההשפעה הצבאית שלו הייתה זניחה. במקום זאת, זו הייתה חבלה אונטולוגית, שתוכננה בקפידה כדי לעורר את ישראל לפעולות שיאמתו את הנרטיב של חמאס תוך הרס המסגרת הליברלית.
כך זה עבד: בצע זוועות כה נוראיות — אונס, משפחות נשרפות חיות, תינוקות חטופים — שתגובה מדודה ומידתית הופכת בלתי־אפשרית פסיכולוגית. הכרח את ישראל לשחרר כוח אש מסיבי. טשטש בכוונה את הגבולות בין אזרחי לצבאי על ידי פעולה מבתי חולים ובתי ספר. כאשר ישראל תוקפת בהכרח את המטרות הללו, הצג את הנפגעים כהוכחה לרצח עם.
החברה הישראלית, הצופה במערב מגנה אותה למרות ה־7 באוקטובר, מגיעה למסקנה מרה: אם אנחנו הולכים להיות מואשמים ברצח עם בכל מקרה, למה לשחק לפי חוקים שהאויב שלנו מתעלם מהם? הציונות הדתית חשה צדקתה: «אמרנו שזו מלחמה קיומית. עכשיו כולם יכולים לראות».
התוצאה? ישראל בסופו של דבר מוכיחה כל מה שסטודנטים מערביים האמינו עליה. חמאס משיג ניצחון אונטולוגי אפילו בתבוסה צבאית. צעירים מערביים רואים כשישים אלף פלסטינים הרוגים כהוכחה ל«רצח עם» ו«קולוניאליזם». בתוך ישראל, האליטה הליברלית מאבדת כל אמינות בעוד הציונים הדתיים צוברים כוח.
זהו מעגל קסמים מושלם: חמאס מבצע זוועה ← ישראל פונה ימינה ← תגמול מסיבי ← המערב מגנה ← רדיקליזציה נוספת ← מתגייסים חדשים לחמאס.
כששפה מתה
האונטולוגיה הליברלית סיפקה פעם אוצר מילים משותף. זכויות אדם תבעו אוניברסליות. המשפט הבינלאומי הציע בוררות ניטרלית. שתי מדינות לשני עמים הציעו פתרון טריטוריאלי. ההבחנה בין לוחם לאזרח הגבילה אלימות. שני הצדדים יכלו להעמיד פנים שהם עוקבים אחר החוקים, ושומרים על המשא ומתן בחיים.
השפה הזו התאדתה. לשתי האונטולוגיות הדתיות אין שום בסיס משותף. עבור חמאס, כל הארץ היא ווקף — פשרה שווה חטא. עבור הציונות הדתית, הארץ היא מתנת אלוהים — חלוקה משמעה בגידה. אין שופט ניטרלי: שני הצדדים מבטלים את האו״ם ואת המשפט הבינלאומי. אין בלם על האלימות.
בתוך ישראל, קולות ליברליים איבדו כל אמינות. «שלום עכשיו» נדחה כנאיביות שאפשרה את הטבח. ציונים ליברלים מערביים עומדים בפני בחירה בלתי־אפשרית: תמיכה בישראל פירושה אישור פעולות המפרות את ערכי הליבה שלהם. בקרב הפלסטינים, המתונים נדחקו הצידה. חמאס הוכיח את טענתו: אי־אלימות לא משיגה כלום; רק כוח מביא תוצאות.
תוכנית טראמפ: להחיות גופה
ב־29 בספטמבר 2025, הנשיא טראמפ השיק תוכנית בת 20 נקודות לסיום המלחמה בעזה. היא קוראת להפסקת אש מיידית, החזרת כל החטופים תוך 72 שעות, חנינה לאנשי חמאס המאמצים «דו־קיום בשלום», כוחות ייצוב בינלאומיים, ועזה תנוהל על ידי ממשל פלסטיני «טכנוקרטי, א־פוליטי» בפיקוח «מועצת שלום» שטראמפ עצמו יעמוד בראשה.
דרך העדשה האונטולוגית, תוכנית זו מייצגת ניסיון קלאסי להחיות מסגרת שכבר מתה. היא מחמיצה לחלוטין את השינוי היסודי שה־7 באוקטובר הניע.
הפנטזיה הטכנוקרטית: התוכנית רואה ממשל «טכנוקרטי, א־פוליטי» לעזה. אבל הסכסוך הזה עזב את הניהול הטכני מזמן. הציונות הדתית רואה בכל ממשל פלסטיני גניבה של ירושה אלוהית. חמאס רואה בכל ממשלה שאינה מבוססת על השריעה בגידה.
מיראז׳ הבורר הניטרלי: «מועצת השלום» מניחה שהקהילה הבינלאומית יכולה לשחק שופט. אבל שתי האונטולוגיות הדתיות דוחות סמכות חיצונית לחלוטין. חמאס עונה רק לאללה. הציונות הדתית עונה רק לתורה.
ההיגיון פוגש את האמונה: הצעת חנינה ללוחמי חמאס תמורת פירוק מניחה שהם עושים חישובי עלות־תועלת רציונליים. אבל ג׳יהאד אינו בחירת קריירה — זו חובה קדושה. נטישת הג׳יהאד שווה כפירה, גורל גרוע ממוות.
עיוורון טריטוריאלי: ההבטחה שישראל לא תכבוש או תספח את עזה מחיה את ההיגיון של אדמה תמורת שלום. אבל חמאס רואה בכל פלסטין ווקף — טריטוריה איסלאמית בלתי־ניתנת לחלוקה. הציונות הדתית רואה בכל ארץ ישראל את הירושה האלוהית שלה מהנהר עד הים.
התגובות מאשרות את המבוי הסתום האונטולוגי:
הג׳יהאד האיסלאמי כינה זאת «מתכון להמשך התוקפנות». תושבי עזה דוחים זאת כמציגה תנאים לא ריאליים שחמאס לעולם לא יוכל לקבל.
מקור פלסטיני הקרוב לחמאס אמר ל־AFP שהארגון «החל לבחון את תוכנית טראמפ». אבל מקור פלסטיני אחר חשף ל־Sky News בערבית: «חלק ממנהיגי הארגון רואים במסגרת ׳הכרזת תבוסה׳». חמאס דרש «ערבויות שמנהיגי הארגון בחו״ל לא ייפגעו בעתיד» ו«הבהרות לגבי הבטחות שהמלחמה לא תתחדש».
שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ תקף חזיתית את תוכנית טראמפ: «החמצה היסטורית של ההזדמנות הכי מוצדקת בעולם להשתחרר סוף סוף מכבלי אוסלו, כישלון מדיני מהדהד, עצימת עיניים והפניית עורף לכל לקחי ה־7 לאוקטובר. טרגדיה של מנהיגות בורחת מהתורה».
סמוטריץ׳ לא עצר שם. בהודעה ארוכה במיוחד הוא האשים: «לחזור לתפיסה הישנה של הפקרת ביטחוננו בידי זרים ודמיונות שמישהו אחר יעשה עבורנו את העבודה ׳בלי בג״ץ ובלי בצלם׳». הוא כינה את ההסכם «חזרה לקונספציית אוסלו» ו«כל כך מיושן», והוסיף בציניות: «אולי סרבנות האויב שוב תציל אותנו מעצמנו כמו פעמים רבות בעבר?»
סיעת הציונות הדתית כינסה התייעצות דחופה ב־30 בספטמבר בשעה 14:00. סמוטריץ׳ שוקל להתפטר על רקע «ההכרה הרשמית בשאיפות הפלסטיניות», למרות שרק אתמול הציב זאת כקו אדום: «לא יהיה שום אזכור ולו ברמז למדינה פלסטינית שתסכן את קיומה של ישראל».
ח״כ עמית הלוי מהליכוד, חבר ועדת החוץ והביטחון, פנה נגד נתניהו: «אני מציע שלא נגזים הלילה בתיאורים חלומיים של ניירות והסכמים. עדיף להסתכל במציאות בפנים — שום דבר פחות משליטה ישראלית מלאה ברצועת עזה אינו רלוונטי, במוקדם או במאוחר זה מה שחייב לקרות».
יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, הזהיר מוושינגטון: «חובה עלינו להציב קו אדום ושלט ניאון — הפער שבין הנאומים החשובים שנישאו בבית הלבן לבין המשפטים שנכתבו שחור על גבי לבן במסמך האמריקני להקמת מדינת טרור בלב ארץ ישראל».
עמדתו של נתניהו חושפת את הפרדוקס בצורה מושלמת: הוא תומך בפומבי בתוכנית הסותרת ישירות את שותפיו בקואליציה סמוטריץ׳ ובן־גביר, הדורשים «הגירה מרצון» של פלסטינים ללא זכות חזרה. ג׳אגלינג פרגמטי קלאסי — אמור לטראמפ ולמערב דבר אחד תוך איתות משהו שונה לחלוטין לבסיס הציוני־דתי.
טביעות האצבעות של טוני בלייר על התוכנית מדברות בעד עצמן. האדריכל של האינטרבנציוניזם הליברלי מפיאסקו עיראק מנסה כעת לכפות מסגרת שפג תוקפה על סכסוך שהפך למלחמת דת.
תוכנית טראמפ לא תיכשל בגלל תקלות ביישום. היא נידונה לכישלון בגלל חוסר תאימות אונטולוגי יסודי. היא מציעה פתרונות רציונליים לסכסוך לא רציונלי (במונחים ליברליים), מסחר טריטוריאלי למלחמת קודש, תיווך בינלאומי לצדדים המכירים רק בסמכות אלוהית.
מלחמות הקמפוסים
חמאס, האחים המוסלמים וכסף קטארי עבדו שני עשורים דרך קבוצות כמו «סטודנטים למען צדק בפלסטין» כדי לבסס את הקטגוריות הבסיסיות: ישראל שווה קולוניאליזם מתנחלי, פלסטינים שווים עם ילידי, הסכסוך שווה אפרטהייד. בתחילת שנות ה־2020, המשוואות הללו הפכו לתורה מקובלת בקמפוסים.
אירועי פוסט־7 באוקטובר פשוט מאשרים מה שהסטודנטים כבר «ידעו». הם רואים כשישים אלף נפגעים, בתי חולים מפוצצים, סמוטריץ׳ קורא למחיקת כפרים, סיוע הומניטרי חסום. המסגרת הליברלית הייתה דורשת הקשר: חמאס משתמש במגנים אנושיים, ה־7 באוקטובר היה ברברי, לישראל יש זכות להגן על עצמה.
אבל במסגרת הקולוניאליזם־אפרטהייד, הקשר לא משנה כלום. מגנים אנושיים? זה מה שעושים מדוכאים נואשים. קורבנות ה־7 באוקטובר? תחשבו על עשרות שנות כיבוש. הגנה עצמית ישראלית? זה רק עונש קולוניאלי. הקטגוריות נקבעו לפני שמישהו בחן את העובדות.
ישראל ממשיכה לנסות לנצח במלחמת העובדות — משחררת סרטונים של מנהרות חמאס מתחת לבתי חולים, סופרת התקפות רקטות. אבל היא נלחמת במערכת קואורדינטות שהאויב שלה כבש לפני עשרים שנה. כשישראל מכריזה «מצאנו את מרכז הפיקוד של חמאס מתחת לבית החולים אל־שיפא», חמאס מגיב ב«הרסתם את בית החולים הראשי של עזה», ונחשו איזו גרסה הקהל שומע?
העדשה של «ישראל שווה קולוניאליזם» קובעת מראש איך כל עובדה מתפרשת. חמאס ניצח בקרב הזה שני עשורים לפני שה־7 באוקטובר קרה.
מבוי סתום
המסגרת הליברלית לפחות שמרה על הפיקציה שפתרון אפשרי. קמפ דיוויד (2000) קרס, אבל אוצר המילים למשא ומתן שרד. אוסלו (1993) נשען על העמדת פנים הדדית, אבל יצר תהליך. שתי מדינות נשארו חלום רחוק, אבל הן הצביעו לכיוון כלשהו.
ברגע ששני הצדדים נוטשים את המסגרת הליברלית, לא נשאר דבר מלבד ניצחון מוחלט. חמאס לא יכול להכיר בישראל בלי לבצע כפירה — אי אפשר למסור ווקף לכופרים. הציונות הדתית לא יכולה לקבל חלוקה בלי לבגוד בתורה — הבטחת אלוהים אינה ניתנת למשא ומתן.
המנגנון הפרגמטי מוצא עצמו כבול לאונטולוגיה הדתית המנצחת. נתניהו לא יכול לחזור לרטוריקה ליברלית בלי לאבד את הבסיס שלו. צה״ל לא יכול לחזור למזעור נפגעים בלי להתמודד עם סערת ביקורת.
תוכנית טראמפ מייצגת את הניסיון האחרון של המערב לכפות סדר רציונלי על סכסוך לא רציונלי. היא לא תיכשל בגלל שמישהו פישל בפרטים. היא נכשלת כי אי אפשר לתרגם בין אבסולוטיים דתיים לפשרות ליברליות.
כל סבב מחזק את הקיצוניים, מחליש את המתונים, ומוכיח שהפחדים הגרועים ביותר של הצד השני נכונים. זו לא מלחמה שמישהו יכול לנצח. זה קיפאון אונטולוגי שבו שני הצדדים צודקים לגבי כוונות האויב שלהם.
ניצחון בתבוסה
האונטולוגיה הליברלית הפסידה. האוניברסליזם שלה לא התגבר על אבסולוטיים דתיים. הפרוצדורות שלה פגשו יריבים הדוחים את עצם המושג של פרוצדורות. הרציונליות שלה התרסקה מול אלה המוכנים להקריב הכל.
האונטולוגיות הדתיות לא שיקמו ערכים מסורתיים — הן פשוט אישרו את הסטריאוטיפים האפלים ביותר של זו את זו. חמאס מוכיח שהציונים רוצחי עם. הציונות הדתית מוכיחה שהפלסטינים רוצים להשמיד את כל היהודים.
שני הצדדים קוראים נכון את היריב שלהם. הדיוק ההדדי הזה הופך את הבריחה לבלתי־אפשרית. ישראל עומדת בפני מלכוד־22 אונטולוגי: המסגרת הליברלית מבטיחה תבוסה צבאית ויחסי ציבור; ההיגיון הדתי מספק ניצחון צבאי אבל מאמת את הנרטיב של חמאס ועולה בתמיכה מערבית.
חמאס מנצח במלחמה האונטולוגית אפילו תוך הפסד בשדה הקרב. במערב, הקטגוריות של רצח עם, קולוניאליזם ואפרטהייד נדבקו. בתוך ישראל, האליטות הליברליות איבדו כל השפעה בעוד הציונים הדתיים שולטים בממשלה. עשרות אלפים הרוגים הופכים להשקעה בדור הבא של הלוחמים.
הטבח של ה־7 באוקטובר יצר כפל קשר מושלם: כל תגובה מאמתת את ההאשמה המקורית.
שאלה אחת נותרת: האם יש דרך שלישית בין נאיביות ליברלית לאבסולוטיזם דתי? ישראל ופלסטין הפכו למקרה הבוחן. הניסוי נכשל. תוכנית טראמפ היא ניסיון נואש אחרון להחיות מסגרת ליברלית מתה. העולם צופה כששני אבסולוטיים דתיים במראה מאמתים זה את זה דרך השמדה הדדית.