כנס שנגחאי בטיאנג'ין, המצעד הצבאי בבייג'ינג, פגישת החירום של הבריקס – זה לא עוד סבב דיפלומטי שגרתי. זה הרגע שבו מערכת בת 400 שנה התחילה לקרוס.
סוף המשחק
חוזה וסטפליה מ-1648 קבע כללים פשוטים: כל מדינה אדונית לעצמה בתוך גבולותיה, הגבולות קבועים, ואין התערבות בענייני פנים. המערכת הזו עברה את נפוליאון, שתי מלחמות עולם והמלחמה הקרה. אחרי 91' חשבנו שהגענו לשיא עם ה"סדר הליברלי העולמי".
רק שההיסטוריה לא נגמרה, על אף מה שטען פוקויאמה. היא פשוט לקחה פסק זמן.
היום אנחנו רואים משהו שונה לחלוטין. ריבונות כבר לא מובנת מאליה – צריך להילחם עליה יום יום. גבולות הפכו מקווים על המפה לזירות עימות. המשפט הבינלאומי נדחק הצידה כשכוח גס מתעטף בצדקת היסטורית.
טיאנג'ין: הנחת היסודות
כשלמעלה מעשרים מנהיגים התכנסו בטיאנג'ין באוגוסט, הפרשנים במערב זלזלו. "עוד כנס של רודנים", לעגו. הם החמיצו לגמרי.
מטיאנג'ין יצאה תוכנית עבודה לסדר עולמי חדש. בנק הפיתוח של שנגחאי, אסטרטגיה 2035, מנגנונים שעוקפים את וושינגטון – לא סתם הצהרות אלא אבני דרך של מערכת חלופית.
רגע המפנה: מודי מהודו לוחץ ידיים עם פוטין ושי בו זמנית. שלוש מעצמות גרעין, שלושה מיליארד בני אדם, לחיצת יד אחת. ההתנגדות המפוזרת להגמוניה האמריקאית התגבשה למערך מסודר.
בייג'ינג מפגינה כוח
אם טיאנג'ין הייתה המסמך, המצעד ב-3 בספטמבר בבייג'ינג היה ההוכחה.
טילי DF-5C עם טווח גלובלי. נשק היפרסוני שמאפס את מערכות ההגנה האמריקאיות. נחילי רחפנים שמשכתבים את ספר הלחימה. עשרת אלפים חיילים בסנכרון מושלם.
אבל המסר האמיתי היה בתמונה: שי במרכז, פוטין לימינו, קים לשמאלו. הציר החדש, בשידור חי למיליארד צופים.
נציגות המערב? פיצו מסלובקיה וווצ'יץ' מסרביה. כל השאר נעדרו. המסר ברור.
בריקס: החזית הכלכלית
ועידת הבריקס ב-8 בספטמבר התנהלה מאחורי דלתיים סגורות, באינטרנט. ללא הודעות, ללא תקשורת. שעות של דיונים קשים בין שליטי 36.7% מהכלכלה העולמית.
הנושא: איך לשרוד את המתקפה הכלכלית של טראמפ נגד כל מי שלא מסתדר בתור. עקיפת הדולר, מסחר במטבעות מקומיים, עצמאות טכנולוגית.
הנתונים: צמיחה של 3.8% בבריקס לעומת 3.2% בעולם. 200 מיליון אזרחי בריקס עם הכנסה מעל 15 אלף דולר עד סוף השנה – מעמד ביניים חדש עם טלפונים סיניים, דלק רוסי, קולנוע הודי.
רוסיה וישראל: מראה עקומה
שתי מדינות ממחישות את הלוגיקה הטריטוריאלית החדשה: רוסיה וישראל.
ב-9 בספטמבר 2025 שתיהן תקפו. ישראל בדוחא, רוסיה באוקראינה עם גל הטילים והרחפנים הגדול ביותר שלה.
הדמיון מטריד. שתיהן נשענות על נרטיבים היסטוריים עתיקים להצדקת אחיזה בשטח. אצל שתיהן שיקולי הביטחון גוברים על הדין הבינלאומי. שתיהן מקיימות חגורות ביטחון וטוענות להגנת בני עמן בתפוצות.
כמובן, ההיקף שונה – ישראל בפעולות ממוקדות, רוסיה במלחמה כוללת. אך העיקרון דומה: כשהכללים קורסים, השולט בשטח קובע.
התגובה האירופית חושפנית: גלי אנטישמיות ורוסופוביה במקביל. החרדות העתיקות של היבשת צפות כשהסדר המוכר מתערער.
גורם ההון האנושי
מה שנעלם מעיני רבים: כיבוש חסר משמעות ללא יכולת פיתוח.
אזורים מוזנחים הופכים מנכס לנטל. הם מחוללים טרור, יוצרים שסעים חברתיים, מזמינים התערבות חיצונית. הדונבאס מכביד על אוקראינה. עזה מאתגרת את ישראל ביטחונית. שינג'יאנג בוחן את סין.
הלקח פשוט: השתלטות על שטח אינה מספיקה. בלי שיפור איכות החיים, השליטה נותרת תיאורטית והבעיות ממשיות.
המגמות החדשות
כמה תהליכים מסתמנים.
גושים אזוריים דוחקים את המוסדות הגלובליים. שנגחאי שולט באירו-אסיה, בריקס מציע אלטרנטיבות כלכליות, בריתות אסלאמיות מתחזקות, המערב מתפצל. כל מערכת פועלת לפי היגיון משלה.
תרבויות שונות מפסיקות להעמיד פנים שחולקות ערכים. סין, רוסיה, הודו, האסלאם, המערב – כולם בונים מסגרות נורמטיביות עצמאיות.
מדינות מעדיפות עצמאות על יעילות. ביטחון תזונתי, אנרגטי וטכנולוגי חשובים מיתרון השוואתי.
הריבונות עצמה נעשית רציפה, לא בינארית. סקאלה מלאה משליטה מוחלטת ועד סמכות סמלית.
מחיר המעבר
סדר חדש לא נולד בשלווה. אוקראינה, עזה, אולי טייוואן בקרוב – לא אירועים בודדים אלא סימני זמן של שינוי מבני.
המשפט הבינלאומי נשחק. האו"ם הופך למועדון דיבורים. אמנות ז'נבה מיושמות סלקטיבית. ההרתעה הגרעינית במבחן.
ובכל זאת, אין חזרה. מדינות שחוו עצמאות אחרי עידן ההגמוניה האמריקאית לא יוותרו בקלות.
עידן המעבר
אנחנו עדים לסיום מחזור של ארבע מאות. השיטה הווסטפלית מצטרפת לקודמותיה – רומא, הנצרות הימי-ביניימית, הקולוניאליזם.
התחליף נראה פחות אידיאלי, אולי יותר כן. ללא אשליות על קץ ההיסטוריה או ניצחון דמוקרטי בלתי נמנע. במקום: פלורליזם אמיתי וריבונות למי שמסוגל לשמרה.
חשוב לזכור: וסטפליה עצמה צמחה ממלחמת שלושים שנה שהחריבה את מרכז אירופה. מעברים היסטוריים תמיד כואבים.
המציאות החדשה כבר כאן. נותר לראות כמה מהר נסתגל ומה יהיה המחיר.
העתיד שונה מהותית מהעבר. האם לטובה או לרעה – הזמן יגיד.