הֶמְשֵׁך. הַתחָלָה
חול זהוב של עזה
אנחנו חוזרים לרמאללה לבקר את משפחת טרזי. לפני עשר שנים הם עברו לכאן מעזה.
"זה עתה סיימנו לבנות בית", אומרת מרינה טרזי, ומלווה אותנו למרפסת רחבת ידיים המשקיפה על ההרים. לפני כן, יחד עם בעלה נביל טרזי, הם חיו 25 שנה בעזה. גידל חמישה ילדים.
מרינה נולדה וגדלה באיזמעיל (אוקראינה). נביל הוא נוצרי ויליד עזה. הם הכירו והתחתנו עוד בימי ברית המועצות באודסה, שם למדו יחד באוניברסיטה להנדסה אזרחית.
"לא רציתי לעזוב את עזה עד הסוף", מודה נביל. "אבותיי חיו שם במשך מאות שנים. אבל לא הייתה ברירה אחרת.
אשתו מהדהדת לו:
"הייתה לנו דירה ענקית ליד הים בעזה", אומרת מרינה. – משרד בנייה ואדריכלים משלו, בו עבדנו שנינו. לפני הופעת חמאס, היו בעיר את כל התשתיות הנחוצות לחיים: חנויות, מסעדות, מועדוני ספורט, בתי קולנוע. למשל, בערבים הלכנו עם ילדינו לשחק טניס במועדון הנוצרי. אפילו לא נמשכתי לחופשה מעזה. למה, אם אתה לא יכול למצוא חול זהוב כזה על הים בכל מקרה?
ב-2007 שרדו מרינה ונביל מהפיכה צבאית בעזה שהעלתה את חמאס לשלטון.
"הדירה שלנו הייתה בבניין בן 5 קומות במרכז עזה בין משרדי הרשות הפלסטינית והאוניברסיטה האסלאמית", ממשיכה מרינה. – כשהיה עימות בין פתח לחמאס ירדנו לשכנים בקומה הראשונה. הם ישבו שם בזמן שחמאס ירה מהאוניברסיטה האסלאמית, ופתח מהמשרדים. זה היה נורא, כמובן. למעשה, הירי בוצע מעל ראשנו. ארבע בנותינו היו אז עדיין צעירות מאוד ונאלצנו לטפל בהן זמן רב מהלחץ שחוו.
הטרזים אומרים שלא היה להם מושג איך חייהם ישתנו עם בואו של חמאס.
"אחרי מה שקרה, עזה מצאה את עצמה במצור", ממשיכה מרינה. "אין חשמל, אין בנזין, הכל סגור. הלכלוך נורא בכל מקום. עוצר הדוק מאוד. רעש המנועים והירי לא מפסיקים. אבל, הכי חשוב, היינו מנותקים מילדים. כשהן גדלו, שלחנו את הבנות ללמוד באוניברסיטה ברמאללה, ואת הבן שלנו לסנט פטרבורג. ואף אחד מהילדים לא יכול היה לבוא אלינו. אז החלטנו לעבור. כדי לבנות בית ברמאללה מכרו בעזה עסק ורכב. הם גם לקחו הלוואה בנקאית. אבל כאן אנחנו לא בסכנה.
בשנה שעברה קיבלו הטרזים אישור מהצבא הישראלי לנסוע לעזה לאחר שאמו של נביל מתה.
"ישנו בדירה שלנו כמה לילות…", נאנחת מרינה. – נו, מה אני יכול להגיד? לאחר הטיול הזה, אמרתי לבעלי שלא אחזור לשם יותר. רוב האנשים שנשארו בעזה אינם תומכים בחמאס. אבל מה הם יכולים לעשות נגד קבוצה חמושה ענקית? לוחמי חמאס הם אנשים מפחידים. אני מאוד מפחד מהם…
מה אתה חושב על התוכנית של טראמפ? אני שואל את נביל.
"נראה לי שעכשיו הגישה לפתרון הבעיה שגויה מכל הצדדים", הוא נאנח. – In my opinion, Israel and Palestine have a very small territory. קרקע ומשאבים פשוט לא מספיקים לשתי מדינות. לכן, פלסטינים וישראלים צריכים לחיות באותה מדינה. וכשלב מעבר, אפשר ליצור שתי מדינות עם גבולות פתוחים – ללא בידוד מוחלט. אתה יודע, הדבר הכי חשוב לי זה חיי אדם. זה מה שצריך לקחת בחשבון בעת קבלת החלטות.
זכויות שוות
האם פתח שוקל אפשרות להקים מדינה אחת ליהודים ולפלסטינים? אני שואל את יגוב באסם מתי, אחרי שנפרדנו מהבעלים, אנחנו נכנסים חזרה לרכב.
"אנחנו לא מתנגדים לאופציה הזו", הוא עונה. "אבל בשביל זה, לפלסטינים חייבות להיות אותן זכויות כמו לישראלים.
As you know, now the inhabitants of Palestine do not have a civil passport of Israel. המקסימום שהם יכולים לסמוך עליו הוא מסמך לנסיעה לחו"ל. אבל גם עם זה, יש להם הרבה בעיות.
– כדי להיכנס לישראל ולהגיע לשדה התעופה, עלינו לקבל אישור מיוחד מהצבא הישראלי – אומר יגוב באסם. זה הליך ארוך ואנחנו צריכים לעמוד בתור שעות. רק מעטים מקבלים אישור. רוב הפלסטינים סורבים על ידי הצבא, בטענה ביטחונית.
עקב קשיים בקבלת אישורים לפני מגיפת הקורונוווירוס, רוב הפלסטינים נסעו דרך נמל התעופה עמאן (ירדן). אבל הדרך הזו לא הייתה קלה כפי שהיא עשויה להיראות במבט ראשון.
"אם הייתי נוסע מרמאללה לעמאן במכונית שלי, הייתי מבלה בו שעתיים וחצי", מתרגש יגוב באסם. “But Israel forbids us to leave Palestine in private cars. אנחנו יכולים לנסוע רק באוטובוסים מיוחדים (אחד ירדני, השני פלסטיני), שבשליטת הצבא הישראלי. האוטובוס מגיע כשעה לגבול, שם כל הנוסעים והמטען שלהם נבדקים בקפידה על ידי הצבא הישראלי במשך 3-4 שעות (לפעמים הם אפילו נאלצים להתפשט) ולאחר מכן עוד שעה וחצי לבירת ירדן. כתוצאה מכך, הטיול הזה נמשך כל היום. ובקיץ, כשיש הרבה אנשים – אפילו יותר.
מיותר לציין עד כמה מעצבנות הפלסטינים הגבלות על תנועה גם בתוך שטחם?
– הנה תראה! קורא יגוב באסם. "לא תראה את זה בשום מקום אחר. מדובר בכביש ישיר לכפר השכן, אבל הישראלים התקינו כאן גדר. עכשיו, כדי להגיע ליישוב הזה, צריך לנסוע שעה! מרמאללה לבית לחם – 25 דקות, אבל צריך להגיע בעקיפה ומסתבר ששעה וחצי. ואם יש פקקים, אז אתה יכול לבלות שלוש או ארבע שעות על הכביש.
בנוסף, ללא רשות ישראל, הפלסטינים לא יכולים להזמין אורחים מחו"ל. כתוצאה מכך, הם לא רואים את קרוביהם וחבריהם במשך שנים, מתלונן יגוב באסם.
בעיות עסקיות
המצב הנוכחי גורם נזק משמעותי לכלכלה המקומית. למרות שלדברי ראש האיגוד התעשייתי המקומי, בסאם ולוויל, איתו אנו נפגשים על כוס קפה, הוא מתפתח היטב גם בתנאים כאלה.
"כעת רוב היזמים שלנו עוסקים במסחר", הוא אומר. – אבל יש לנו גם מתקני ייצור קטנים המספקים סחורות לייצוא: רהיטים, פלסטיק, אלומיניום, זהב, מוצרים כימיים, טקסטיל, חומרי בניין (ברזל, צבע וכו'). בנוסף, אנו מייצאים אבן פלסטינית. ולאחרונה החלו לייצר פאנלים סולאריים. יש לנו גם חברות מפותחות המספקות תקשורת ואינטרנט. תרומה משמעותית לכלכלתנו נעשית מעסקי התיירות, המלונאות והמסעדות. כמו גם ייצור מזכרות מסורתיות בבתי מלאכה קטנים לעיבוד עץ. אבל היינו יכולים לעשות הרבה יותר אם היה לנו את החופש לפעול.
According to Bassam Velvil, now Israel forbids Palestine to attract investments from abroad. מגביל ייצור של סחורות מסוימות בטריטוריה לא מוכרת למטרות אבטחה. היא גם מוכרת מים וחשמל לעסקים פלסטינים במחיר הרבה יותר גבוה מאשר לעסקים ישראלים.
"70% מאדמת הגדה המערבית של נהר הירדן נמצאת בשליטה מוחלטת של הישראלים", מתרגש בן שיחי. "לכן, איננו יכולים להשתמש בו לבניית בתים או עסקים. כתוצאה מכך מחירי הקרקע עולים. לְמָשָׁל,
1,000 מ"ר ברמאללה שווה כעת מיליון דולר.
גם אנשי עסקים פלסטינים מתמודדים עם בעיות בנמלי ישראל. בן שיחי טוען: מסיבות לא ידועות, הישראלים שולחים את סחורתם למחסנים למשך 3-4 ימים. ויזמים צריכים לשלם עבור כל יום שהמטען נשאר במחסן. כתוצאה מכך, המוצר מתייקר ומאבד את התחרותיות שלו.
“Unfortunately, Israel remembers Palestine only in the context of Hamas,” sighs Jagub Basem. – אולי, אם החברה הישראלית הייתה יודעת יותר על הכלכלה שלנו, על החיים של אנשים רגילים, היינו מסכמים הסכמי שלום מהר יותר?
יונת שלום
לבסוף, אני נוסע לבית לחם. Here, not far from the separating fence between Israel and Palestine, British graffiti artist Banksy painted his "dove of peace in body armor." הוא גם בנה בית מלון ועיטר את קירותיו בעבודותיו.
האמנית לריסה ויונת השלום. בית לחם- עכשיו מגיעים אלינו בהמוניהם חסידי בנקסי מכל העולם כדי להשתמש בגדר ההפרדה כקנבס, אומרת האמנית המקומית לריסה אל חטיב (לפני יותר מ-20 שנה היא נישאה לפלסטיני ועברה להתגורר בבית לחם מאוקראינה). – כמובן, יצירת גרפיטי על הגדר הזו מסוכנת. לכן, אמנים מנסים לעבוד בשקט מאוד ורק בלילה. They take risks because they consider it their duty to push Palestine and Israel towards peace.
לאחרונה, כאן במלון בנקסי, נמכרו שלושה מציוריו בשווי 3 מיליון דולר. האמן החליט לתרום את הכסף הזה לבית לחם להקמת בית חולים.
"לאחר שלמדו על כך, הצעירים שלנו ערכו פעולה "תודה, בנקסי!" במרכז העיר", מחייכת לריסה. "אמנים פלסטינים צעירים ניסו להעתיק את עבודתו של בנקסי והראו אותה לתושבי בית לחם.
זה לא סוד שאמנים מסוגלים לתפוס את המציאות עדינה ועמוקה יותר מרוב האנשים. הם מרגישים בצורה חריפה את הכאב של מישהו אחר, הם מנסים להעביר את רגשותיהם לעולם באמצעות הדימויים המגולמים בציורים. מאזין לריסה, אני זוכר את דבריו של נביל טרזי מעזה.
– גדר ההפרדה לא מגינה על ישראל, אלא אף יותר מפרידה בין שני אנשים קרובים מאוד מבחינה היסטוריה ותרבותית. זה לא עוזר לפתור את הבעיה, אלא רק מחמיר אותה. כיום ילדים פלסטינים וישראלים לומדים מגיל צעיר שהם אויבים זה של זה. ועד שזה ישתנה, המלחמה תימשך. כדי שיבוא שלום בין עמינו, אין די בהסכמים ברמה המדינית. אנחנו צריכים לשנות את הדרך שבה אנחנו מגדלים ילדים. הדור העולה של ישראלים ופלסטינים חייב ללמוד לדבר באותה שפה. זו הדרך היחידה להתגבר על השנאה שנצברה במשך עשרות שנים…