שני סקרים ארציים שערך מרכז "דור מוריה" בשנת 2025 — "הסכסוך הערבי-ישראלי: דעת הציבור הישראלי" ביוני ו"תוכנית עזה של טראמפ: עמדות ישראליות" באוקטובר — מצטיירת מהם תמונה עקבית של התנגשות קוגניטיבית. שני המחקרים סקרו למעלה מ-1,000 נשאלים כל אחד. הסקרים, המבוססים על שאלונים שפותחו על ידי המרכז האנליטי "דור מוריה", בוצעו על ידי המכון הסוציולוגי "גאוקרטוגרפיה".

תוך ארבעה חודשים בלבד (יוני–אוקטובר) עולה מהסקרים שישראלים תומכים בגישות סותרות זו את זו: עמדה מקסימליסטית של סיפוח השטחים הפלסטיניים, לצד תמיכה במסלול הרגעה בתיווך אמריקאי. המתח אינו רק תיאורטי; הוא מעיד על חברה שאיבדה את הקשר בין יעדים מוצהרים לבין מה שניתן באמת להגשים.

מודעות ללא הבנה

97% מהנשאלים מדווחים ששמעו על תוכנית עזה של טראמפ — מודעות ברמת הכותרות רחבה ומפורסמת. אולם רק 9% מדווחים על היכרות אמיתית עם תוכנה. 88% הנותרים פועלים על בסיס רמזי כותרות ולא פרטים: הם קלטו את התמצית, אך לא התעמקו בפרטים.

בקרב אלו המכירים את התוכנית רק בשמה, 48% עדיין מאמינים שהיא תקדם את הסכמי אברהם. נראה שמדובר בהסתמכות על שם המותג — "טראמפ" פלוס "שלום" — שמחליפה התעמקות בפשרות שהתוכנית בפועל כוללת.

יעדים סותרים: סיפוח מול דיפלומטיה

ביוני 2025, שליש מהישראלים (30.8%) תמכו בסיפוח מלא של הגדה המערבית ועזה — העמדה הרדיקלית ביותר מבין כל העמדות המוצעות. בקרב ישראלים דתיים, נתון זה עמד על 57%. הקמת מדינה פלסטינית נתמכה על ידי 9.5% בלבד.

לכאורה, נראה שהציבור העדיף פתרון כוחני. אך ארבעה חודשים מאוחר יותר, באוקטובר, 41% מאותם נשאלים הצהירו שתוכנית טראמפ — המתארת הפסקת אש, החזרת חטופים, נסיגת כוחות, הקמת ממשל פלסטיני זמני וחנינה לחברי חמאס — תואמת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. מחצית (48.3%) מאמינים שתוכנית זו תחזק את היחסים עם מדינות ערב.

קשה לגשר על ממצאים אלו. תמיכה בסיפוח טריטוריאלי מלא לצד אישור תוכנית המעניקה שלטון עצמי פלסטיני היא סתירה פנימית. גיבוי לחיסול האוטונומיה הפלסטינית תוך ציפייה ליחסים משופרים עם ערבים עומד בסתירה למציאות האזורית.

כנראה מדובר בחשיבה אפיזודית ותגובתית, ולא אסטרטגית. "סיפוח" מסמל כוח — חיובי. "תוכנית טראמפ" מעורר גיבוי אמריקאי — גם חיובי. הקשר הלוגי בין עמדות אלו נותר בלתי-נבדק.

ניצחון ללא שלום?

סתירה נוספת מגלה: 56% מהישראלים בטוחים שניצחון צבאי על חמאס יבטיח יציבות לטווח ארוך. במקביל, ביוני, 62% הצהירו שגם לאחר סיפוח, דו-קיום שלום עם פלסטינים בלתי אפשרי.

בסך הכול, זה מצביע על אמונה ב"יציבות" שהושגה צבאית, שמתקיימת איכשהו במקביל לאיבה קבועה. הפער בין יציבות לשלום נותר בלתי-נבדק — כאילו כיבוש בלתי-מוגבל ללא סכסוך הוא מצב סופי ריאלי.

בקרב אותם 44% שאינם מאמינים ביעילות הניצחון הצבאי, 28% מציעים פתרון: נוכחות צבאית קבועה בעזה. זו אינה אסטרטגיה; זה מעגל קסמים. אם ניצחון צבאי לא עובד, התיקון המוצע הוא… עוד נוכחות צבאית.

נקודות עיוורון גיאופוליטיות: ברי"ק? סין? לא על המכ"ם

הנקודה העיוורת הגיאופוליטית בדעת הקהל הישראלית בולטת במיוחד. כמעט 40% לא יודעים כיצד תוכנית טראמפ תשפיע על מדינות הדרום הגלובלי — ברי"ק, אפריקה, אמריקה הלטינית. רק 14% רואים בכך בעיה.

משמעותי עוד יותר: 71% מהישראלים מאמינים שניתן ליישם את התוכנית ללא השתתפות רוסיה, סין והודו. בעולם שבו מדינות אלו מניעות תהליכים כלכליים ופוליטיים במזרח התיכון — שבו סין היא השותפה המסחרית הגדולה ביותר של כל השחקנים האזוריים, שבו רוסיה מחזיקה בבסיסים צבאיים בסוריה ומתכננת פריסות כוחות לבקשת ההנהגה החדשה של סוריה — הנשאלים הישראליים נותרים בטוחים שתמיכה אמריקאית לבדה מספיקה.

זה פחות אופטימיות ויותר שריד מסוכן מעשרות שנים של חשיבה אמריקה-מרכזית. דעת הקהל הישראלית נותרת מעוגנת בשנות ה-90, כאשר וושינגטון באמת הייתה מעצמת-העל היחידה. אך 2025 הוא עולם רב-קוטבי של ברי"ק+. התעלמות ממציאות זו פירושה בניית תוכניות על יסודות מיושנים.

העדשה האידיאולוגית החסרה

נקודת העיוורון המשמעותית ביותר היא אידיאולוגית. זה חורג מאי-הבנת היריב — זה מייצג כישלון יסודי בהערכת אופי הסכסוך.

ראשית, המספרים: רק 6.7% מהישראלים מאמינים שתוכנית טראמפ מתייחסת לגורם האחים המוסלמים — הארגון הטרנס-לאומי שאידיאולוגיתו עומדת בבסיס חמאס. כמעט שליש (32%) בטוחים שהיבט זה אינו נלקח בחשבון כלל, ועוד 35% מאמינים שהוא מטופל רק בחלקו. באופן קריטי, פער זה לא נתפס כמדאיג.

כעת נזכיר את מחקר יוני: שליש מהישראלים (32%) תופסים את הסכסוך כמאבק קיומי בין יהדות לאסלאם. אם מכירים בממד הדתי-אידיאולוגי, התגובה ההגיונית תהיה להתייחס לאידיאולוגיה ישירות — להבין את שורשיה, לזהות את התנאים שבהם היא משגשגת, לפתח אסטרטגיות נגד.

ובכל זאת כאן טמון הפרדוקס המרכזי. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של תנועות רדיקליות יודע שאידיאולוגיה קיצונית משגשגת על עוני, השפלה והיעדר סיכויים. האחים המוסלמים התחילו בצדקה ועבודה סוציאלית בשכונות העוני של קהיר בדיוק מסיבה זו. חמאס שולט בעזה לא רק באמצעות כפייה אלא גם באמצעות מתן שירותים — מזון, בריאות, חינוך — מילוי החלל שנוצר בהיעדר מדינה מתפקדת. רדיקליזם אינו הדבקה אווירית; זה ייאוש במסגרת דתית.

למעשה, בקרב ישראלים דתיים — אנשים שאמורים להבין הכי טוב את כוחה של מוטיבציה מבוססת-אמונה — רק 0.8% רואים בפיתוח כלכלי של עזה נתיב לביטחון. פחות מאחוז אחד. בקרב יהודים חילוניים, הנתון מעט טוב יותר ב-5.7%, אך עדיין שולי.

במילים אחרות: הנשאלים מכירים בכך שהם נלחמים באידיאולוגיה דתית שהופכת אוכלוסיות מיואשות למיליטנטים. הם מבינים שחמאס נתמך ברשת הטרנס-לאומית של האחים המוסלמים, שנבנתה במשך כמעט מאה שנה של עבודה אידיאולוגית. ובכל זאת הם מסרבים באופן קטגורי לשקול ערעור הבסיס החברתי-כלכלי שעליו אידיאולוגיה זו מבוססת.

בקרב אלו שמטילים ספק ביעילות הניצחון הצבאי, רק 15.7% מציעים להתמודד עם האידיאולוגיה של האסלאמיזם הרדיקלי, ו-6.8% מציעים פיתוח כלכלי לעזה. במקום זאת, 28% מתעקשים על נוכחות צבאית קבועה. במילים אחרות: אם ניצחון צבאי לא עובד, התשובה היא כיבוש צבאי מתמשך. תוכנית טראמפ אינה מתייחסת לאידיאולוגיה — וזה לא מטריד אף אחד. השורשים הכלכליים של הרדיקליזציה לא מטופלים — וזה נחשב לנורמלי.

שני ישראלים: קווי שבר דתיים מול חילוניים

שני המחקרים מאשרים עובדה מייאשת: ישראל מפוצלת לשתי חברות עם תפיסות בלתי-ניתנות לגישור על העתיד.

ישראלים דתיים:

• בסבירות נמוכה ב-20 נקודות אחוז לראות בתוכנית טראמפ מתואמת עם אינטרסים ביטחוניים (26% לעומת 46% בקרב יהודים חילוניים)
• בסבירות גבוהה ב-12 נקודות כמעט להאמין בניצחון צבאי (64% לעומת 53%)
• בסבירות כפולה לתמוך בסיפוח (57% לעומת 23%)
• בסבירות פי שישה להציע כיבוש קבוע כפתרון (46.5% לעומת 22% בקרב יהודים חילוניים)
• כמעט אינם שוקלים פיתוח כלכלי כגורם ביטחוני (0.8%)

ישראלים חילוניים:

• פרגמטיים יותר בהערכת גיאופוליטיקה
• תומכים לעתים קרובות יותר בעבודה עם שחקנים אזוריים (18% לעומת 7% בקרב דתיים)
• בסבירות כפולה לראות צורך בהנהגה פלסטינית חלופית (19% לעומת 9%)
• סקפטיים יותר לגבי פתרונות צבאיים

האתגר הוא דמוגרפי: האיזון נוטה לטובת המגזר הדתי, שהוא בו-זמנית המקסימליסטי ביותר והפחות מעורב עם המציאות החיצונית. זו קהילה שמעדיפה מסגרות תיאולוגיות על חישוב גיאופוליטי, והשפעתה על המדיניות הלאומית גדלה.

קונצנזוס של עייפות

חוט אחד עובר דרך שני המחקרים: פסימיות עמוקה לגבי כל פתרון. ביוני, 62% הצהירו שאפילו סיפוח לא יוביל לשלום. באוקטובר, רק 13% הביעו ביטחון בהיתכנות המלאה של תוכנית טראמפ.

דעת הקהל הישראלית אינה סומכת לא על דיפלומטיה, לא על כוח צבאי, לא על סיפוח, ולא על משא ומתן. ובכל זאת הנשאלים ממשיכים לאשר גישה אחת, ואז אחרת — לא מתוך שכנוע ביעילותן, אלא מעייפות והצורך בתנועה. זוהי תמיכה בתהליך על פני תוצאה, בפעולה על פני פתרון — כל דבר כדי להימנע משיתוק.

סיכום: חברה לכודה בסתירות של עצמה

שני מחקרי "דור מוריה" חושפים לא רק פיצול חברתי לאורך קווים אידיאולוגיים — הם מדגימים ציבור שאיבד את היכולת ליישב בין העדפותיו המוצהרות לבין הבחירות הזמינות בפועל.

ישראלים חיים בעולם של סתירות פנימיות: הם רוצים סיפוח ושלום, מאמינים בניצחון צבאי אך מטילים ספק שהוא מביא יציבות, תומכים בדיפלומטיה אך דוחים פשרה, מכירים בממד הדתי של הסכסוך אך מתעלמים ממניעים אידיאולוגיים.

97% שמעו על תוכנית טראמפ; רק 9% מבינים אותה. זו מטאפורה לשיח הרחב יותר: לכולם יש דעות, מעטים בחנו את הפשרות. כולם דורשים פתרונות, אף אחד לא מוכן להשלכותיהם.

וחמור מכל, זה ציבור שפועל כאילו שנות ה-90 מעולם לא הסתיימו. בעוד ישראלים מתווכחים על היתרונות של סיפוח מול ניצחון צבאי, העולם משתנה. ברי"ק מתרחב, סין מעמיקה את טביעת רגלה במזרח התיכון, רב-קוטביות הופכת לעובדה. ובכל זאת הדעה הישראלית נותרת מעוגנת בהנחה שגיבוי וושינגטון לבדו מספיק — תוך התעלמות מבייג'ין, ניו דלהי ומוסקבה.

זה נתיב לבידוד — גם מהקהילה הבינלאומית וגם מקוהרנטיות פנימית. חברה שאינה מסוגלת ליישב את רצונותיה עם האילוצים, את פחדיה עם המציאות, מסתכנת להישאר נעולה בסכסוך תמידי — לא בגלל שפתרונות אינם זמינים, אלא בגלל שהיא לא מסוגלת להסכים על מה היא רוצה.